התמקדות - מאמרים

התמקדות עם ילדים - סיפורים מהחיים

 

נתחיל בסיפורים מהחיים...

 

ביתי בת ה9 שאלה אותי פעם למה תינוקות הם תמיד הכי מתוקים? ענתה לה אחותה בת 6, כיון שהם לא מזמן נולדו והמתיקות של גן עדן עדיין טרייה אצלם.

עובר

תינוק במעי אימו  , נר דלוק על ראשו ולומד עם מלאך את כל התורה כולה. ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן, ח"א, קפח)  כותב: כי קודם שיוצא לאוויר העולם מלמדים ומראין לו כל מה שצריך לעבוד ולהשיג בזה העולם...

ילד נולד לעולם מלא בפוטנציאל, עם רצונות מדויקים ועם קשב מאוד נקי לפנמיות שלו. הוא נולד לעולם עם שליחות, עם תכלית ועם כלים למימוש.  איך נעזור לו? מה התפקיד שלנו? העזרה הכי גדולה תהיה לא להרוס! לאפשר לו, להאמין בו , על מנת שיוכל להשתמש ולגלות בעולם את השפע והאוצרת שלו, הטמונים בתוכו.

היום שבו ה' מחליט יחד עם פמליא של מעלה להוריד נשמה לעולם, הוא יום שבו הוחלט שאין העולם יכול להתקיים עוד ללא נוכחות וגילוי נשמה זאת בעולם. כל נשמה מגיעה עם שליחות, עם תכלית עם יעוד. מסלול חיינו, יחד עם המתנות, הכישרונות וההתמודדויות הם כלים לגילוי.(הרבי מסלונים - נתיבות שלום ח' א')

ככל שהילד, האדם קשוב לאיכויות שלו, למתנות שלו, כך יוכל לפעול ולחדש. לממש את תפקידו בעולם.

יש לנו נטייה כהורים להיות מאוד מזוהים עם נשמה נפלאה זאת, שזכינו שתתגלה דרכינו. הילד שלי, הוא חלק ממני, אני עשיתי אותו, איך אחנך אותו? כיצד אעצב אותו?

כשביתנו הבכורה הייתה בת שנה וחצי, הלכנו פעם ראשונה למדריך הרוחני "ליעוץ זוגי". בעלי מגיע מחינוך אירופאי, משפחה אוהבת, כללים ברורים, גבולות, כללי נימוסים . ואילו אני מגיעה גם כן ממשפחה אוהבת עם גישה אחרת, מחינוך אמריקאי ליברלי, שובר גבולות ומסגרות, עם דגשים הפוכים לחלוטין. הרב חייך אלינו ואמר: "צאו מהסרט שאתם המחנכים, המעצבים, טוב יהיה אם לא תהרסו. אם תשכילו להתבונן, לאפשר התפתחות של נשמה יקרה זאת שזכיתם שתגיע דרככם ואף גם ללמוד ולצמוח מההתפתחות, תזכו להיות חלק ממנה."

 

תינוק בן יומו... מה הוא רוצה? לאכול, לישון, שיחליפו לו חיתול. אבל יש לו גם דעה ורצון לגבי דברים נוספים שקורים איתו וסביבו. כמו, האם הוא רוצה לעבור מיד ליד, והאם רוצה שאדם מסוים יחזיק אותו, או שלא. איך נדע?

אם נפתח קשב לתנועות הגוף של התינוק, מלידתו לעולם, נשים לב שכאשר הוא מביע רצון חיובי , הוא יפנה את גופו כלפינו, כאשר הוא מביע רצון שלילי, הוא יפנה את גופו החוצה. נוכל לתקשר כך עם התינוק רק אם נהגנו כך מהתחלה. כל עוד התינוק מרגיש שיש משמעות והשפעה לכך שיביע את רצונו, כך המודעות לרצון שלו וההבעה שלו תתחזק. אך אם יתרגל התינוק מתקופתו הראשונה בעולם שאין מענה כנגד ההבעה של רצונותיו , יתרגל לוותר עליהם ויביע אותם פחות. אולי יתקבל לנו ילד יותר "נוח" שקל יותר "לזרום" אתו  ולהשפיע עליו. אך האישיות שלו והחידוש שיש לו לחדש בעולם  יהיה פחות נוכח.

 

 

מה המשמעות של ההקשבה לרצונות?  הרצון - שורשו ומקורו בספירת הכתר[1], בשורש הווייתנו. הרצונות שמתגלים בחיינו הם גילוי של הרצון האלקי בחיינו. על כן , הקשר, הקשב והבירור של הרצונות הוא מאוד משמעותי והכרחי לגילוי ומימוש של האינסוף, החידוש וההתגלות האישית בחיינו.

 

אף פעם לא מאוחר, אך ככל שנתחיל בגיל מוקדם יותר לפנות ולהקשיב אל ילדינו מתוך נוכחות, הקשבה, קבלה, אמון. כך נאפשר להם להתגלות, לתקשר עם עצמם והסובבים אותם , לצמוח ולפרוח מבחינה אישית חברתית ורוחנית.

 

ילדים מטבעם הרבה יותר קשובים פנימה ונוכחים ברגע. המעבר בין העולם הפנימי והחיצוני של הילד הוא מאוד טבעי.

בני, בן שנתיים וחצי שיחק עם החיות. כל כמה רגעים הגיע לאביו עם חיה אחרת ואמר, אבא, תראה, האריה רוצה את אבא שלו, כעבור כמה רגעים הגיע שוב ואמר, אבא, הג'ירפה רוצה את אבא שלה, וכך עם הנמר והצי'טה, עם הקוף והדולפין. בעוד המהלך ממשיך, שאל אותו אבא: ומה איתך? טוב רואי רוצה את אבא שלו? כן, ענה בני, ונמס אל תוך זרועותיו של אבא לחיבוק ארוך ארוך...

עם ילד נוכל לעבור תהליך התמקדות שלם תוך כדי שטף ההתנהלות שלו, תוך שימוש בעולם המושגים והתחושות שנוכח בהם עכשיו.

 

"נוכחות" אצל ילדים

 

אצל ילדים "שפת הפרזנס", היכולת להיות בנוכחות היא מאוד טבעית, התחושה והחוויה שהם חווים מאוד נוכחת. לרוב אין צורך "לצלול" אל תוך "פעולת הזמנה" פורמאלית. אם נקשיב נוכל להבחין מתי ישנה הצפה בביטוי היום יומי, שדרכה ניתן לפנות אל המתרחש אצל הילד בצורת שיחה טבעית.

 

כשבנותי היו בנות 6 ו 9 פרצה בניהן מריבה שהגיעה לידי מכות וטונים גבוהים. ניסיתי לעצור, להפריד או להבין למה בכלל הן רבות. הן היו כל כך מוצפות שלא הצליחו להסביר. נסחפתי גם אני ושאלתי כמעט בצעקה, אז תשאלו את הלב שלכן, מה הוא רוצה? ולמה אתן בכלל רבות ככה. ואז ענתה לי ביתי בת ה6. הלב שלי אומר שהוא רוצה שנהייה חברות אבל הוא לא יודע איך... הדרמה נפסקה בבת אחת , כאילו התפוצץ הבלון ויצא ממנו כל האויר...

 

ביתי בת ה5 סבלה במשך שבוע מכאבי אוזניים, אתמול עלה לה החום, קבעתי לה תור אצל הרופא. היא ניגשה אלי ושאלה מה אפשר לעשות כדי שיכאב פחות. אמרתי לה שאפשר להקשיב למה שיש לאוזניים לספר. "אי אפשר להקשיב לאוזניים" היא אמרה. שאלתי אותה אם תרצה לנסות, והיא הסכימה.

היא שכבה על הספה, הזמנתי אותה להכנס למעלית עם הרבה כפתורים, זו מעלית שמגיעה לכל מיני מקומות בגוף, וכשלוחצים על כפתור היא נעצרת (טכניקה של התמקדות וכניסה פנימה עם ילדים).

היא מיד "נכנסה לזה" והמעלית עצרה בלב ובאוזן, שניהם רצו לספר לה משהו...מה שקרה היה מדהים, היא שכבה ½ שעה על הספה והקשיבה. כששאלתי אותה מה היא שומעת היא אמרה "ש..ש..ש האוזניים והלב מדברים, את מפריעה לי להקשיב, כשאני עוצמת עיניים זה אומר שאני מקשיבה".

בהמשך היום היא שוב רצתה לעשות זאת. רציתי להנחות אותה להיכנס לגוף אך היא ביקשה שלא אפריע לה, עצמה עיניים והקשיבה.

והתוצאה? כאב האוזניים עבר והחום ירד. אני עדיין לא מאמינה ורוצה לקחת אותה לרופא "ליתר ביטחון"...

 

 

אחת מהחסימות אשר מעכבות את ההתקדמות והתקשורת שלנו עם תחושות ומצבים בתוכנו, היא הצפה הרגשית וההזדהות שאנו חווים עם התחושה. אם משהו בי כועס אז כל כולי כועס, אם משהו בתוכי מפחד אז אני חווה את הפחד כמשהו שמשתלט עלי וממלא את כולי. שפת הפרזנס/הנוכחות היא צעד גדול ומשמעותי הפותח פתח לקשב ותקשורת עם מקומות בתוכנו.

כאשר ילדי פונים אלי ומשתפים אותי בתחושה, רגש או כאב הם אומרים: אמא, יש לי פחד. יש לי כאב בגרון...

ביתי בת ה7 קראה לי לדיבור לפני השינה ואמרה "אמא, יש לי פצעים בפה. אני רוצה שנעשה 'מעלית', פשוט, אני מרגישה שדיברתי לשון הרע ולא יפה לאחי הקטן, הלשון שלי רוצה לדבר רק דיבורים יפים". שיקפתי אותה, והיא הוסיפה "טוב, מחר יום חדש אני אדבר איתה דיבורים טובים, והיא כבר מרגישה קצת יותר טוב".

כאשר שפת הביטוי שהילד מסגל לעצמו היא בפרזנס היא מאפשרת לו פחות להיתקע בהזדהות ולהיות בתנועה טבעית ונובעת מתוך קשב לחלקים בתוכו ולמציאות סביבו.

הילדים הינם מומחים בללמוד את השפה המדוברת סביבם. אם מאפשרים הקשבה ומכבדים מודעות, שפת הנוכחות תהיה צורת התקשורת בה הם ילמדו להשתמש.

 

חבר דמיוני/ נוכחות מלווה

 

לכל אחד מילדי היה בשלב מסויים חבר דמיוני : 'ליבי', 'אפאחד', 'שנוייזל', ולביתי בת השנתיים יש חברה מאוד טובה הנקראת הילדה שלי (בהמשך קיבלה את השם גִינַה). כולנו, כולל ההורים והאחים, וגם האח בן 5 אוהבים לשמוע את סיפוריה על הילדה שלה ולהציץ לכמה רגעים אל עולמה הפנימי.

לפני זמן מה השתתפנו באירוע משפחתי שהתקיים במרחק של כמה רחובות מביתנו. לפנות ערב, בתוך כל ההמולה, ביתי חיפשה את אמא, כיוון שלא מצאה אותי הלכה לבד הביתה.

כבר החשיך ושמתי לב שבתוך כל ההתרחשות ומשחקי בני דודים, לא ראיתי אותה זמן מה. החלטתי לחפשה ולראות מה מעשיה. נוכחתי לראות שאינה נמצאת בתוך חבורת הנכדים המשתובבים. גייסתי את בעלי לחיפושים. הוא חיפש במבנה האירוע וסביבו, והגיע גם הביתה, מרחק של כמה דקות בסימטאות. בבית מצא את ביתנו עומדת לבדה בראש המדרגות בבית חשוך. היא לא בכתה רק אמרה לו שרצתה את אמא אז החליטה לבוא הביתה.

למחרת, בדרך לגן (בזמן איכות של שיח בין אמא לבת) סיפרה לי שאתמול היא רצתה אותי ולא מצאה, אז היא באה הביתה... "נכנסתי הביתה וצעקתי אמא, אמא, אמא, ואת לא היית אז בכתי, ואז הילדה שלי אמרה לי שאני לא צריכה לבכות כי אני עייפה והיא תהייה איתי. ואז עשיתי 'גדולים' בחיתול ואז חיכיתי..."

 

העובדה שיש לביתי שיח פנימי עם ילדה דמיונית אפשרה לה לא להיות מוצפת מהחוויה הלא נעימה של הלבד, בחושך. אפשרה למשהו בתוכה להרגיע אותה ולארח לה חברה עד שדברים יתבהרו...

 

ישנם ילדים רבים, (וגם מבוגרים והילד שבהם) המתקשרים עם חבר דמיוני בתוכם. מקום זה בנפש הוא נפלא, ממש מתנה. כיצד נשמר מקום זה? איך לא נהרוס את ערוץ התקשורת הנפלא הזה של הילד עם הפנימיות שלו?

כבוד- נכבד את העולם הפנימי שהילד מבטא, לא נצחק עליו או נעיר הערות ציניות.

נאפשר מרחב פנוי ובטוח, לא להביע את דעתינו או לנסות ליישב את תיאוריו על פי "השכל הישר".

מה כן? נביע התעניינות, אולי התפעלות.

נפתח סקרנות. סקרנות כלפי המקומות שאיני מכיר בילד, סקרנות כלפי החידושים שיש לו לחדש בעולם... הסקרנות משחררת אותי מהצורך לדעת ,משחררת את החוויה שלי שאני כבר יודעת מבינה ומנתחת את המציאות. הסקרנות מאפשרת אינטראקציה במקום הלא ידוע בו אנו מכירים פחות אחד את השני  ופותחת פתחים להתפתחות מפתיעה, לא צפויה ורחבה יותר.

שיקוף- נחזור על עיקרי הדברים (רגשות ביטויים דימויים), בשפת הפרזנס, בנוכחות. השיקוף מאפשר לאדם/ לילד לפגוש בתוכו את הנאמר שוב ולדלות עוד רבדים של מידע, רגשות ביטויים... מאפשר לו להעמיק מגע עם המקור, הפנים, נקודות המוצא.

 

גמילה - ביתי החליטה להיגמל מחיתולים על דעת עצמה, בעקבות חברתה הקרובה שבדיוק נגמלה. בפעמים שהיא פיספסה, משהו גרם לה להגיב בלחץ היסטרי. באחד הפיספוסים, בעלי ואני החלפנו לה יחד והרגענו אותה שזה בסדר והיא מקסימה. ואז בבת אחת ביתי נרגעה ואמרה : "הילדה שלי מאוד קטנה, מותר לה לעשות בתחתונים" בעלי שיקף אותה: "הילדה שלך מרגישה שהיא מאוד קטנה ושמותר לה לעשות בתחתונים", והוסיף: "הילדה שלך אוהבת להיות עם חיתול או עם תחתונים?" וביתי ענתה "הילדה שלי אומרת שצריך תחתונים אבל היא רוצה חיתול". הבנו שהמקום הפנימי בו היא נמצאת ביחס לגמילה הוא "צריך" ולא החלטה מתוך רצון. החלטנו לשחרר קצת (למרות שהתהליך התחיל מיוזמה שלה) ולאפשר לה לבחור מתי ללבוש תחתונים ומתי חיתול.

אופנים נוספים בהם ביטאה את תחושותיה בהמשך תהליך הגמילה: "יש משהוא בגוף שעוצר את הגדולים", "ה'גדולים' לא רוצים לצאת". ביטויים אלו אפשרו שיח שלה ושלנו עם המציאות שלה, ה'גדולים' קיבלו הפתעה, בכל פעם שהסכימו לצאת...

כיוון שזו הייתה תקופה שהתודעה שלה עבדה שעות נוספות, היא הייתה מאוד מודעת ובשליטה, עד כדי עצירויות. לעיתים, כברירת מחדל, היינו מראים לה סרט במחשב, בזמן שהיא יושבת על הסיר, על מנת לשחרר קצת את התודעה שלה, ואז תמיד הייתה עושה.

 

בני נגמל בגיל 3 וחצי לאחר ניסיונות רבים... בכל פעם שניסינו לגמול אותו, חזרנו לנקודה בה הוא אומר שאינו מרגיש לפני שיוצא לו. היינו כולנו (הוא ואנחנו) מתוסכלים מאוד מהניסיונות והאכזבות.

שמנו לב שלפני שהוא עושה 'קטנים', הוא קצת רוקד במקום, ולפני שעושה 'גדולים', הוא "בונה בית", מסתגר בפינה כלשהי, כמו בתוך ארון, מאחורי כיסאות, מתחת לשולחן, בפינה... התחלנו להפנות את תשומת ליבו לכך שהגוף מספר לו כשהוא צריך להתפנות ונותן לו סימנים.

תוך כדי תהליך זה, הותקף בני בקלקול קיבה, וסבל משלשולים. לשלשולים קדם כאב בבטן תחתונה. באחד מהתקפי הכאב בטן, כשרצנו לשירותים אצל סבא וסבתא, בעודו יושב על האסלה, פתאום התחיל לשיר: "איזה טוב ה', תודה רבה לך ה' יתברך על כל החסדים שאתה עושה איתי..." שאלתי אותו: "מה גורם לך לשיר את השיר הזה עכשיו, בשירותים, על האסלה? איזה חסדים ה' עושה איתך? והוא ענה: "ה' עזר לי להרגיש, להרגיש כשה'גדולים' צריכים לצאת". מאותו היום נגמל לגמרי ביום ובלילה.

 

מחוויה זו למדנו שניתן לעזור לילד להפנות תשומת לב לסימנים המופיעים בגופו, היכולים לכוון אותו או את פעולותיו. למשל, שמנו לב שבני קופץ את פיו בצורה מסויימת לפני שמרביץ לאחותו, או שניגש אליה באגרסיביות, כך בכל פעם ששמנו לב לכך, הפננו את תשומת ליבו לכך והצענו שיצא לריצה, או לשחק בכדור...

 

התמקדות בשוטף (תוך כדי שטיפת כלים)

 

תוך כדי ארוחת בוקר שוחחו בני בן 4 וביתי בת 6 על ה"סרט" שראו בקופת חולים (דיווח על פיגוע בחדשות) הם סיפרו שראו סרט על מלחמה ופצצות, היו שם גם פצועים... תוך כדי סיפור אמר בני שכבר כואב לו הראש מרוב דיבורים ומיד המשיך שהכאב עבר מהראש לגרון. אני לא הייתי שותפה לשיחה, אך תוך כדי שטיפת הכלים התחלתי לשקף את תיאור התחושות הפיזיות שתיאר. הוא המשיך לתאר שהוא מרגיש כמו שדינוזאור נותן לו בעיטות בראש ובגרון ורוצה לצאת. לאחר שהמשכתי לשקף, הוסיף שהסרט של המלחמה רוצה לצאת ממנו. ומיד קם ורץ לשחק...

 

ביתי, כשהייתה בת 9 , פנתה אלי בוקר אחד בבקשה להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר. כששאלתי אותה מדוע היא צריכה יום בבית? ענתה שהמלכה שבה מבקשת יום בממלכה שבה היא צוברת כוחות כדי למלוך על המציאות. השתכנעתי.

בגיל 11 התייעצה עם ביתי חברתה לכיתה וביקשה ממנה שתעזור לה למצוא תירוץ שתוכל לספר לאימא על מנת להישאר בבית יום אחד. ביתי לא הבינה למה צריכה לחשוב על תירוץ, תגידי לה את האמת, היא אמרה, תגידי לה שאת צריכה יום חופש. היא בחיים לא תיתן לי, ענתה חברתה. ביתי הסבירה לה שלמקום האמיתי בתוכנו יש הכי הרבה כוח לשכנע כיוון שהוא מבקש את הדברים באמת. למחרת חברתה לא הגיעה, כאשר שבה לכיתה סיפרה עד כמה הופתעה לגלות שלהכיר באמת שלי ולהסביר אותה באמת פועל במציאות. היא קיבלה במתנה את האומץ להכיר בצורך שלה ולפנות מתוכו.

 

להסכים לא לדעת

 

בתהליכים שאנו עוברים "כמבוגרים", קיימת ציפיה להבנה שכלית, למסר ברור, לשינוי בתודעה.

הקשר עם הפלט-סנס, התחושה המורגשת, הוא קשר עם המקום שעוד לא ידוע, מקום פנימי, אמיתי ומופשט אשר עוד לא קיבל מילים המצמצמות אותו ומולידות אותו במציאות.

הגישה ההתמקדותית מנחה אותנו להסכים להיות בהריון, להסכים להיות ולעבור תהליך עם המקום שעוד לא ידוע ועדיין בהתהוות.

מקום פנימי זה אשר עדיין לא ברור וידוע ועוד לא ממושג במילים הוא מקום שבו הילד מסכים להיות בו באופן יותר טיבעי ופשוט. בתהליך התמקדותי שנעבור עם ילדים, הילד לאו דווקא יצפה להבין או להשיג שינוי הכרתי, הוא ישמח בתחושת ההקלה,    בshift הפנימי שיחווה בתחושה. בקשר שנוצר עם החלקים בתוכו. פתיחה זו תאפשר לתהליך להמשיך להתרחש מאיליו מחוץ ל'סשן' הממוקד.

 

תשומת לב מקבלת המאפשרת התפתחות.

במהלך טיול עם חברים בצפון בנחל אביב דישון, טליה(שם בדוי), ילדה בת 4 וחצי אשר אינה מטיילת לעיתים קרובות הייתה בין המובילים במסלול, ללא תלונות, מלאת גאווה. בשלב מסויים הגענו למערה אשר על מנת לטפס אליה היינו צריכם לטפס על 2 סולמות אשר לא היו מחוברים במיוחד. טליה הותקפה בפחד אימים ונכנסה להסטריה. היא הודיעה שאינה מתכוונת לעלות בסולם. הוריה לא איפשרו זאת כאופציה וגם ניסו להסביר למה אין לפחד, כך שהמקום הפנימי שלה לא קיבל מקום, וההסטריה של טליה התחזקה. היא הועלתה על ידי הוריה (המקסימים) אל תוך המערה. טליה החלה לצעוק ששורפות לה העניים. הוריה ניסו להרגיע אותה תוך הסבר על כך שאין מה לפחד, אין לכך סיבה, אין לנו פיתרון, למה זה קשור, בואי ונשטוף לך את העניים... והיא בשלה צועקת ששורפות לה העניים.

פניתי אליה ולחשתי לה: שורפות לך העניים?

טליה ענתה "כן".המשכתי: יש לך תחושה של משהו שורף בתוך העניים...

- כן, יש לי משהו שורף בתוף העניים ואני לא יכולה... ענתה טליה.

- היית רוצה להיות חברה של התחושה השורפת?

- לא, לא רוצה...

- יש משהו שהכאב בעניים רוצה?

- הוא רוצה שאמא תשכב איתי ותחבק אותי.

פניתי לאימא שישבה לידי (בתוך המערה) ושאלתי אם יש אפשרות לכך, אימא שמחה שיש משהוא אשר תוכל לעשות. ההסטריה נרגעה בת אחת טליה נמסה בזרועות אימא עד שהכאב חלף...

 

הפלט סנס המשפחתי - המעבר שהילדים חווים

 

אבא קיבל צו 8 והוקפץ לגבול הצפון. במשך השבוע הילדים כולם מתלוננים על כאב בגרון. אני שמה לב שאצלי השבוע חולף כשמתלווה אליו גוש בגרון. לא כואב, פשוט גוש. בראש עוברת לי מחשבה שהפעם אנו מתמודדים בשמחה ובחזקה עם זה שאבא לא נמצא, לא התפרקנו...

התמקדתי,הפנתי תשומת לב לגוש בגרון שלי שסיפר לי שישנם הרבה רגשות עצורים שמצטברים ואינם מקבלים מקום. עלה בי שזהו גם הכאב גרון שכל הילדים חווים השבוע. למחרת בערב , בזמן ארוחת הערב, החלטתי "לפתוח את הנושא". שאלתי את הילדים, מי מתגעגע לאבא ופניתי לכל אחד מהם ברצון לשמוע איך ומה הם מרגישים. ארוחת הערב התלוותה בשיחות על הרגשות של כל אחד וכולם סיפרו והביעו את מקומם.

הלכנו כולנו לרופא (כיוון שכבר קבעתי תור) ולאף אחד לא היה כלום בגרון. כשאבא חזר, הכל עבר...

(בני בן ה4 תיאר במשך השבוע את הכאב כמו חום של אריה)

 

דליה, אם ל3 בת 26 נפצעה קשה בילדותה. היא מתארת שמאז  מלווה אותה תחושה שהמוות אורב לה בכל פינה. היא לומדת לחיות עם תחושה זאת אך מרגישה איך לעיתים קרובות זה משתק אותה וחוסם אותה. הכי חשוב לה שהתמודדות זאת שלה לא תשפיע על הילדים.

לאחר מפגש ראשון של התמקדות שבו פנתה אל מקום זה בתוכה והחלה להיווצר אינטראקציה עם הפחד המפעיל ומשתק אותה לעיתים קרובות. שבה הביתה עם נקודות למחשבה, התבוננות ועבודה. למחרת בבוקר, להפתעתה הרבה פנה אליה בנה בן 4 והחל לשוחח איתה על כך שאין מה לפחד מהמוות כיוון שכל אחד עובר מתישהו לעולם הבא...

הילדים חווים ומקבלים מאיתנו בעיקר את מה שמעבר למילים שלנו...

 

התחושות המציפות הן אוצר על מנת לנוע אל תוך הסיפור. ככל שהחיים של הילד יותר מורכבים כך יש לו יותר דלתות להיכנס דרכם.

 

אפשר להוביל פנימה אל סיפור שמתחיל בפעם אחת  כשהרגשתי פחד... (לדוגמא)

אפשר לבטא ולספר את הסיפור בדיבור, בציור, בצביעה ובכל דרך אפשרית...

 

מעלית - (טכניקה של כניסה פנימה המתאימה לילדים):

לכל אחד יש בגוף אינספור סיפורים, הסיפור הוא פרטי. המעלית היא מעלית פנימית שמכניסה אותי פנימה אל הסיפור שלי.

 

...נדמיין בתוכנו מעלית, איך היא נראית? איזה צורה יש לה? מה הצבע שלה?  למה היא מחוברת?... במעלית יש כמה כפתורים: למעלה, למטה, עצור, מספר הסיפור... המעלית משוטטת בתוכנו, בכל מקום בגוף. וכשרוצה לעצור, היא עוצרת , בודקת מה יש שם, איך זה מרגיש? מה התחושה? כמו מה זה נראה? ומספרת לנו סיפור...

 

עקרונות בהטמעת ההתמקדות בחיי היומיום המשפחתיים:

 

  • אמון - אמון בכך שבתחושה, בהצפה, בכאב, בחשש, בפחד, בסיפור שבילד, יש משהו... הילד לעולם אינו "ממציא", תמיד יש שם משהו שממנו נובע הסיפור/הסיטואציה ...
  • הזדהות - משהו בנו לעיתים נוטה להזדהות ולהתערבב עם ההצפה של ילדינו. אז נעצור ונתבונן בילד כחלק בנו שמבקש התייחסות, תוך שימת לב ל"תחושה לגבי התחושה".(התחושה המתעוררת בנו כלפי המציאות של הילד).
  • ידיעה - "תכלית הידיעה שלא נדע"- לא לנתח ולפרש על פי הבנות וידיעות קודמות, או מתוך היכרותנו כהורים (שכמובן "יודעים הכל" על ילדנו)... מהמקום שבו אנו משחררים את הידיעה תגיע הידיעה העמוקה יותר, ההכירות המעמיקה עם ילדינו.
  • חופשה - לא "להיות בתפקיד", לקחת חופש מ"חובת" ההורים לתת תשובה ופתרון. לעיתים קרובות הילד מבקש רק נוכחות והכלה.
  • סקרנות - להיות סקרנים לגבי מיהו הילד המופלא שזכינו שיגדל במחיצתנו, לא נצמצם אותו בתבניות שלנו, אלא נאפשר לו לפתח ולגלות את החידוש שלו בעולם.
  • שיקוף - בפרזנס תוך כדי שיחה, מקל מיד מעומס התחושה, מעמיק בתחושה ומקנה שפה.

___________________

 

[1] ה"על-מודע" המכיל בתוכו שלוש איכויות:

  • "רישא דלא איתידע" – ה"לא ידוע", שורש הסקרנות.
  • תענוג – חווית החיים העמוקה ביותר.
  • רצון – הדחף הפנימי שבנו לנוע קדימה ולשנות את הכאן ועכשיו.
זוגיות ואינטמיות התמקדות חופה